הכל התחיל בהודעה הזאת בפורום הריון ולידה תמיכה- תפוז
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=110&MessageId=158775530
טושה (שעל סמך החתימה שלה אני יודעת שהיא מיילדת במקצועה)כתבה שם:
"טבעי זה מה שאת בוחרת שזה יהיה.באופן עקרוני, אני משתדלת לחנך את עצמי (ואת הסביבה) לא לדבר במונחים של טבעי ולא טבעי אלא לידה מאולחשת/לא מאולחשת. אישה שילדה זה אישה שעשתה מעשה טבעי. אם זה היה באלחוש או לא, עם או בלי אפידורל, עם לרקוד בצירים או בלי לשבת על כדור - זה לא משנה. עדיין, המונח הנפוץ הוא לידה טבעית, ואני עדיין צריכה ליישר קו עם זה. בעיני, לידה טבעית זה לידה של אישה שמחוברת לגוף שלה. ולהיות מחוברת לגוף שלך זה גם לדעת להגיד "וואלה, גדול עלי ולא טוב לי אז עכשיו אני לוקחת אפידורל"או לחילופין, להגיד "אני עוד יכולה למשוך קצת הלאה, אבל חייבת מנוחה אז אני לוקחת טשטוש". זה לא משנה מה הבחירה שאת עושה, רק איך את עושה את הבחירה הזאת, ועל סמך מה - כלומר, שאת עושה בחירה מושכלת."
ואני כתבתי:
אם אפשר, הערה קטנה... אני מסכימה איתך בהגדרות של "לידה מאולחשת/לא מאולחשת" ובכך שכל יולדת היא יולדת טבעית. אני גם מזהה בדברייך (תקני אותי אם אני טועה) רצון לבטל שיפוטיות כלפי הבחירות של היולדות. ואני מאד אוהבת את הגישה. רציתי להעיר לך על ההמשך: "לידה טבעית זה לידה של אישה שמחוברת לגוף שלה. ולהיות מחוברת לגוף שלך זה גם לדעת להגיד "וואלה, גדול עלי ולא טוב לי אז
עכשיו אני לוקחת אפידורל". לצערי,המשפט הזה דווקא מחזיר את דברייך לעמדה שיפוטית (את דברייך הכתובים ולא את גישתך כמובן) כי להיות מחוברת לגוף שלך ולבחור באפידורל זה לאו דווקא עניין של"גדול עלי ולא טוב לי" אלא גם "לאישיות שלי מתאימה לידה מאולחשת". אין בה שום דבר שגדול עלי (או מקטין אותי) ואין בה שום דבר ש"לא טוב לי". אני פשוט בוחרת בדרך אחרת. מזמינה אותך לקרוא סיפורי לידה מאולחשת שלי - מדהימים ומעצימים. שום דבר שם לא היה גדול עלי או לא טוב. הבחירה שלי הפכה אותם למתאימים לי בדיוק."
לדעתי, הכל קשור לגישה.הגישה של המיילדת ליולדות שמגיעות אליה, הגישה של הדולה והגישה של כולנו; כל מי שעוסקת בזה, כותבת על זה, רגישה לזה, מלווה את זה, עוברת את זה. הרי אף אחת מאתנו לא רוצה לגרום לאחרות להרגיש שהבחירות שלהן אינן תקפות.
למילים יש הרבה כח (במיוחד בפורמט הטקסטואלי שבו אנו נפגשות בעולם הוירטואלי) ולכן, כמי שרגישה אליהן במיוחד וכמי שמאד חשוב לה לתת לנשים שבוחרות בלידה ואגינלית מאולחשת הרגשה של תקפות אני משתדלת להקפיד על האופן שבו מדברים על הנושא סביבי.
מכיוון שיש לי הרושם שלכל נשות המקצוע העוסקות בתחום מאד חשוב שהיולדות שמגיעות אליהן תצאנה
בהרגשה שבחירותיהן מכובדות –חשוב לי להפנות לכך את תשומת הלב ואני מקווה שזה יישאר איפשהו בתודעה של כולנו.שהבחירות האלה תקפות ואפשר לכבד אותן גם אם מאמינים במשהו אחר.
הדרך שבה אנו מתבטאות תורמת לכך שהרבה פעמים נוצר הרושם (המוטעה, לדעתי) שהבחירות האלה נובעות מפחד, מחולשה או מקושי ובכך "מקטינות" את מי שבוחרת בהן ולעיתים דוחפות נשים לדרך שאינה בהכרח נכונה עבורן. אני מאמינה שמי שבוחרת ללדת כך עושה זאת מתוך היכרות עם עצמה ועם הבחירות שנכונות עבורה ועבור הלידה והיילוד שלה. (כמובן שהדגש הוא על"בוחרת". מתוך מחשבה והיכרות עם האפשרויות שעומדות לפניה)
בהמשך הדיון ההוא טושה הציגה את ה"קשה לי ולא טוב לי" כדוגמא לבחירה לגיטימית והוסיפה שהסבטקסט שלה הוא לא שאפידורל הוא הפיתרון למי שלא יכולה וגדול עליה, אלא שגם מי שמגיעה למקום הזה ובוחרת - בוחרת בדבר שהכי נכון לה, הכי טוב והכי מתאים לה עצמה. והיא מוסיפה שכל בחירה שלנו היא אי-בחירה באפשרות אחרת וכל בחירה היא לגיטימית. אין בינינו באמת ויכוח על העקרונות. טושה ואני מחזיקות באותן אמונות – כל בחירה, כל עוד שנעשתה מתוך מודעות לאפשרויות ולא נכפתה עלינו – היא בחירה לגיטימית.
ועדיין, הייתי רוצה להחליף את ה"גדול עלי". אולי ב"הגיע הזמן שלי". אני מרגישה שיש בביטוי השני משהו שמדגיש את הבחירה ובראשון משהו שמציג כורח.
ונכון שאני מתעקשת על הסמנטיקה. אבל זה רק מכיוון שאני חושבת שלדרך שבה אנחנו מדברות על הריון ולידה יש השפעה תפיסתית. אולי אם נשנה את הסמנטיקה (וכאן אני מתכוונת בעיקר לנשות המקצוע -דולות, מיילדות, מדריכות וכו') נצליח להוריד מעל כתפיהן של נשים את תחושת הכישלון שאני (וגם אחרות, אני בטוחה) נתקלת בה בקרב מי שתכננה דבר אחד ובחרה בדבר אחר.
אם נקרא סיפורי לידה של מי שהתכוונה ללדת בלידה ללא משככי כאבים ובמהלך הלידה בחרה אחרת, נמצא בהרבה מקרים נרטיב שמנסה להצדיק את הבחירה או אפילו להתנצל. זה מעיד בעיני על תחושת כשלון מסוימת שהנשים האלה סוחבות איתן. ובעידן המופלא בו אנו חיות, שבו יש מגמה ברורה לכיוון הטבעי (ואני לא חושבת שזה "טרנד" במובן המזלזל אלא איזושהי פתיחות וזרימה כללית לכיוון הטבע) מרגישה מי שבחרה אחרת , מראש או במהלך הלידה, שהיא פחות טובה מהאחרות.
לדעתי הסמנטיקה חשובה כי למה שנאמר בקול יש הדים שנלחשים בשקט, בתוך הראש שלנו.
כי במרחב שבין בחירה לאי-בחירה, כפי שניסחה את זה טושה, כשהשיח הוא על כמה טוב ו"נכון" כך - מי
שבחרה אחרת בחרה (בתחושתה) "לא טוב"ו"לא נכון".
והרי כל מי שעוסקת בתחום הליווי והמיילדות רואה לנגד עיניה את טובת היולדת ורוצה שבלי קשר לתכנון ובלי קשר להתנהלות ובלי קשר לדרך – היולדת תמשיך הלאה ותזכור את הלידה שלה כלידה טובה. בלי רגשות אשם, בלי חרטות, בלי משקעים.
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=110&MessageId=158775530
טושה (שעל סמך החתימה שלה אני יודעת שהיא מיילדת במקצועה)כתבה שם:
"טבעי זה מה שאת בוחרת שזה יהיה.באופן עקרוני, אני משתדלת לחנך את עצמי (ואת הסביבה) לא לדבר במונחים של טבעי ולא טבעי אלא לידה מאולחשת/לא מאולחשת. אישה שילדה זה אישה שעשתה מעשה טבעי. אם זה היה באלחוש או לא, עם או בלי אפידורל, עם לרקוד בצירים או בלי לשבת על כדור - זה לא משנה. עדיין, המונח הנפוץ הוא לידה טבעית, ואני עדיין צריכה ליישר קו עם זה. בעיני, לידה טבעית זה לידה של אישה שמחוברת לגוף שלה. ולהיות מחוברת לגוף שלך זה גם לדעת להגיד "וואלה, גדול עלי ולא טוב לי אז עכשיו אני לוקחת אפידורל"או לחילופין, להגיד "אני עוד יכולה למשוך קצת הלאה, אבל חייבת מנוחה אז אני לוקחת טשטוש". זה לא משנה מה הבחירה שאת עושה, רק איך את עושה את הבחירה הזאת, ועל סמך מה - כלומר, שאת עושה בחירה מושכלת."
ואני כתבתי:
אם אפשר, הערה קטנה... אני מסכימה איתך בהגדרות של "לידה מאולחשת/לא מאולחשת" ובכך שכל יולדת היא יולדת טבעית. אני גם מזהה בדברייך (תקני אותי אם אני טועה) רצון לבטל שיפוטיות כלפי הבחירות של היולדות. ואני מאד אוהבת את הגישה. רציתי להעיר לך על ההמשך: "לידה טבעית זה לידה של אישה שמחוברת לגוף שלה. ולהיות מחוברת לגוף שלך זה גם לדעת להגיד "וואלה, גדול עלי ולא טוב לי אז
עכשיו אני לוקחת אפידורל". לצערי,המשפט הזה דווקא מחזיר את דברייך לעמדה שיפוטית (את דברייך הכתובים ולא את גישתך כמובן) כי להיות מחוברת לגוף שלך ולבחור באפידורל זה לאו דווקא עניין של"גדול עלי ולא טוב לי" אלא גם "לאישיות שלי מתאימה לידה מאולחשת". אין בה שום דבר שגדול עלי (או מקטין אותי) ואין בה שום דבר ש"לא טוב לי". אני פשוט בוחרת בדרך אחרת. מזמינה אותך לקרוא סיפורי לידה מאולחשת שלי - מדהימים ומעצימים. שום דבר שם לא היה גדול עלי או לא טוב. הבחירה שלי הפכה אותם למתאימים לי בדיוק."
לדעתי, הכל קשור לגישה.הגישה של המיילדת ליולדות שמגיעות אליה, הגישה של הדולה והגישה של כולנו; כל מי שעוסקת בזה, כותבת על זה, רגישה לזה, מלווה את זה, עוברת את זה. הרי אף אחת מאתנו לא רוצה לגרום לאחרות להרגיש שהבחירות שלהן אינן תקפות.
למילים יש הרבה כח (במיוחד בפורמט הטקסטואלי שבו אנו נפגשות בעולם הוירטואלי) ולכן, כמי שרגישה אליהן במיוחד וכמי שמאד חשוב לה לתת לנשים שבוחרות בלידה ואגינלית מאולחשת הרגשה של תקפות אני משתדלת להקפיד על האופן שבו מדברים על הנושא סביבי.
מכיוון שיש לי הרושם שלכל נשות המקצוע העוסקות בתחום מאד חשוב שהיולדות שמגיעות אליהן תצאנה
בהרגשה שבחירותיהן מכובדות –חשוב לי להפנות לכך את תשומת הלב ואני מקווה שזה יישאר איפשהו בתודעה של כולנו.שהבחירות האלה תקפות ואפשר לכבד אותן גם אם מאמינים במשהו אחר.
הדרך שבה אנו מתבטאות תורמת לכך שהרבה פעמים נוצר הרושם (המוטעה, לדעתי) שהבחירות האלה נובעות מפחד, מחולשה או מקושי ובכך "מקטינות" את מי שבוחרת בהן ולעיתים דוחפות נשים לדרך שאינה בהכרח נכונה עבורן. אני מאמינה שמי שבוחרת ללדת כך עושה זאת מתוך היכרות עם עצמה ועם הבחירות שנכונות עבורה ועבור הלידה והיילוד שלה. (כמובן שהדגש הוא על"בוחרת". מתוך מחשבה והיכרות עם האפשרויות שעומדות לפניה)
בהמשך הדיון ההוא טושה הציגה את ה"קשה לי ולא טוב לי" כדוגמא לבחירה לגיטימית והוסיפה שהסבטקסט שלה הוא לא שאפידורל הוא הפיתרון למי שלא יכולה וגדול עליה, אלא שגם מי שמגיעה למקום הזה ובוחרת - בוחרת בדבר שהכי נכון לה, הכי טוב והכי מתאים לה עצמה. והיא מוסיפה שכל בחירה שלנו היא אי-בחירה באפשרות אחרת וכל בחירה היא לגיטימית. אין בינינו באמת ויכוח על העקרונות. טושה ואני מחזיקות באותן אמונות – כל בחירה, כל עוד שנעשתה מתוך מודעות לאפשרויות ולא נכפתה עלינו – היא בחירה לגיטימית.
ועדיין, הייתי רוצה להחליף את ה"גדול עלי". אולי ב"הגיע הזמן שלי". אני מרגישה שיש בביטוי השני משהו שמדגיש את הבחירה ובראשון משהו שמציג כורח.
ונכון שאני מתעקשת על הסמנטיקה. אבל זה רק מכיוון שאני חושבת שלדרך שבה אנחנו מדברות על הריון ולידה יש השפעה תפיסתית. אולי אם נשנה את הסמנטיקה (וכאן אני מתכוונת בעיקר לנשות המקצוע -דולות, מיילדות, מדריכות וכו') נצליח להוריד מעל כתפיהן של נשים את תחושת הכישלון שאני (וגם אחרות, אני בטוחה) נתקלת בה בקרב מי שתכננה דבר אחד ובחרה בדבר אחר.
אם נקרא סיפורי לידה של מי שהתכוונה ללדת בלידה ללא משככי כאבים ובמהלך הלידה בחרה אחרת, נמצא בהרבה מקרים נרטיב שמנסה להצדיק את הבחירה או אפילו להתנצל. זה מעיד בעיני על תחושת כשלון מסוימת שהנשים האלה סוחבות איתן. ובעידן המופלא בו אנו חיות, שבו יש מגמה ברורה לכיוון הטבעי (ואני לא חושבת שזה "טרנד" במובן המזלזל אלא איזושהי פתיחות וזרימה כללית לכיוון הטבע) מרגישה מי שבחרה אחרת , מראש או במהלך הלידה, שהיא פחות טובה מהאחרות.
לדעתי הסמנטיקה חשובה כי למה שנאמר בקול יש הדים שנלחשים בשקט, בתוך הראש שלנו.
כי במרחב שבין בחירה לאי-בחירה, כפי שניסחה את זה טושה, כשהשיח הוא על כמה טוב ו"נכון" כך - מי
שבחרה אחרת בחרה (בתחושתה) "לא טוב"ו"לא נכון".
והרי כל מי שעוסקת בתחום הליווי והמיילדות רואה לנגד עיניה את טובת היולדת ורוצה שבלי קשר לתכנון ובלי קשר להתנהלות ובלי קשר לדרך – היולדת תמשיך הלאה ותזכור את הלידה שלה כלידה טובה. בלי רגשות אשם, בלי חרטות, בלי משקעים.