תמיד ידעתי שסף הכאב שלי לא גבוה, אבל איכשהו בהריון הראשון התחלתי לחשוב שאולי אני אלד בלידה "טבעית" -ללא משככי כאבים. אל תשאלו למה. אפשר להאשים את ה"טרנד", אפשר להאשים את ההורמונים שלי ואם אני אחפש טוב יכול להיות שאני אצליח להדביק את הרעיון השטותי (שטותי לגבי - לא לגבי מי שמתאים לה כמובן) אפילו לאוסמה-בן-לאדן.
בכל אופן, שרידים אחרונים של הגיון גרמו לי להכריז שאני "מתכוונת" לנסות כמה שאוכל אבל פתוחה לאפשרות של אפידורל. שזה מן הכרזה לא מחייבת על הרצון העקרוני בלידה טבעית לצד ההכרה במציאות חיי והיכרות עם יכולותיי להתמודד עם קשיים פיזיים (רמז: כשכואב לי הראש אני לוקחת כדור)
מסקנה א':
מאד קשה ללדת בצורה שהפוכה לחלוטין מדרך החיים הנורמלית שלך. אם את מתלבטת ושואלת את עצמך אם מתאים לך ללדת ללא משככי כאבים - הדרך הטובה ביותר לבדוק את הסיכויים : תשאלי את אמא שלך מה היא חושבת באמת ואל תעלבי מהתשובה. כל מי שמכיר אותי (עוד לפני הילדים) יגיד שאין שום סיכוי שאני אלד בלי משככי כאבים ורק אני שכחתי מי אני...
בשבוע 41+2 התחילו צירים.
אויש, כמה שחשבתי שאני גיבורה... מחצות ועד 6 בבוקר ישבתי על הכדור (לא השתמשתי בו מאז...) התקלחתי, סידרתי את הבית, הכנתי סנדביצ'ים לאיש ששלחתי לישון כדי שיהיה לו כוח. בשש בבוקר הצירים כבר היו הרבה יותר כואבים ואנחנו התחלנו להתגלגל לרמב"ם.
אני אקצר (בעיקר כי חלפו 8 וחצי שנים ואני לא זוכרת הרבה): הלידה התקדמה לאט מאד. הצירים כאבו מאד. ניסיתי גז צחוק (לא הצחיק אותי בכלל) ושומדבר לא התקדם כי אני הייתי מבוהלת מהכאב של הציר הנוכחי ומבועתת מפחד הציר שיבוא אחריו ובאופן כללי סגורה, לחוצה ומפוחדת. כשביקשתי וקיבלתי את האפידורל הגוף סופסוף שיחרר ולאחר סיבוכים שונים ובסיוע ואקום (שלא היה קשור לאפידורל אלא לאורך חבל הטבור) מאיה נולדה ב 14:45.
בחישוב מהיר, כמעט 15 שעות מרגע שהתחילו צירים.
מסקנה ב':
יש נשים שהכאב, ובעיקר הפחד מהכאב, סוגר להן את הגוף. במקרים כאלה האפידורל יכול דווקא לקדם מאד את הלידה. הוא מאפשר להרפות ונותן לגוף (ולנפש המבוהלת) את הרגיעה שמאפשרת ללדת. אצלי
זה עבד.
לידה השנייה שלי, שלוש וחצי שנים מאוחר יותר, הגעתי הרבה יותר מוכנה.
ידעתי מי אני, ידעתי מה זה צירים וידעתי שאני לא מתכוונת ללדת בלי אפידורל. עברתי טיפולי שיאצו לאורך ההיריון (מומלץ) ואפילו עברנו, האיש ואני, קורס שיאצו מזורז לקראת הלידה – בעיקר תירגלנו נקודות שאמורות להקל על כאב או לעודד התפתחות של צירים. בשבוע 39+6 בשעה 7 בבוקר יום כיפור הגעתי לרמב"ם אחרי ירידת מים. עוד לא היו לי צירים אבל במהלך המוניטור התחיל האיש להיזכר בנקודות השיאצו ותוך שעה היו
גם צירים יפים וסדירים ופתיחה (והשיאצו המשיך להוכיח את עצמו בכל פעם שנזקקנו לו לאורך הלידה). כבר בכניסה לחדר הלידה ביקשתי מהמיילדת לקרוא למרדים. "אין צורך למהר" אמרתי, "לא כואב לי עדיין, אבל אני רוצה אפידורל, ויפה שעה אחת קודם". לא רציתי להגיע למצב הנורא של שכיבה מכווצת על הצד בזמן ציר נוראי בלי לזוז - בשביל המרדים. והזמן עבר, והצירים התחילו להיות יותר מורגשים והגיע המרדים ובא לציון
גואל. האפידורל הזה היה מדהים. אם בלידה הראשונה האפידורל שיתק אותי מהמתניים ומטה ולא הרגשתי כלום, כאן האפידורל רק לקח איתו את הכאב והשאיר לי שליטה בגופי ותחושה ברורה של התקדמות הצירים. הרגשתי הכל – בלי כאב. מדהים.
כשהגיע הזמן ללדת (הרגשתי בדיוק מתי) ילדתי ב 5 נשיפות קלילות. אפילו לא לחצתי כי הגוף לחץ בעצמו.
הייתה לידה מדהימה ונעמה נולדה ב 18:20, חמש דקות לאחר שיצא יום כיפור.
הפעם עברו כמעט 12 שעות מרגע הישמע הגונג.
מסקנה ג':
יש אפידורל ויש אפידורל. במילים אחרות – לא חייבים לשכב על הגב כמו ג'וק. התחושה או חוסר התחושה שבעקבות האפידורל תלויים בגורמים רבים כמו מינון, מיקום החדרת האפידורל ורגישות היולדת. ואת זה זכרתי גם כשהגעתי ללידה השלישית...
ללידה השלישית הגעתי סופר-מוכנה. שוב אחרי שיאצו, שוב אחרי תזכורת לנקודות הלחיצה שלמדנו בפעם הקודמת. רציתי את אותה הלידה בדיוק כמו בפעם שעברה. הצירים התחילו בחצות וחצי והפעם לא חשבתי למשוך זמן בבית. הפחד היה שתהיה לידה מהירה ואני ידעתי שאני צריכה להספיק לקבל אפידורל. בשעה 3 לפנות בוקר הגענו לרמב"ם עם צירים יפים, מחיקה, פתיחה וכל הג'אז הזה. קיבלנו חדר וחזרתי על הבקשה – תעירו את המרדים ותודיעו לו שיש לו לקוחה בהמתנה. שוב, בלי לחץ. עדיין לא מאד כואב אבל המגמה
ידועה. המרדים הגיע, עשה את העבודה ויצא. אחרי שעה ביקשתי שיקראו לו לחזור. לא הרגשתי כלום וביקשתי שיוריד לי מעט את המינון כדי שאוכל להניע את הרגליים וארגיש כשיגיעו צירי הלחץ. בכל זאת, אני חלק מהאירוע. רציתי רק לעמעם את הכאב כמו בלידה הקודמת. המרדים הגיע, טען שזאת הפעם
הראשונה שמבקשים ממנו דבר כזה והוריד לי את המינון. תוך חצי שעה קיבלתי בחזרה את התחושה ברגליים שלי ואיתה את המודעות לקיומם של הצירים – ללא כאב. כך הגיעו גם צירי הלחץ. לא כואבים מאד אבל
מורגשים בהחלט. המיילדת אמרה שהגיע הזמן ללחוץ ואני רציתי "כמו אז" – רק לנשוף.
המיילדת הסבירה שזאת לידה אחרת וסיטואציה אחרת והאיש ואני החלטנו לסמוך על הניסיון שלה ולהקשיב. אחרי 5 לחיצות עמרי נולד בשעה 9:47 בבוקר.
ממש לידה מהירה יחסית אלי – רק 10 שעות מתחילת הצירים.
מסקנה ד':
זה תלוי גם בנו. אם האפידורל גורם לחוסר תחושה טוטאלי, למעין שיתוק וחוסר יכולת לקחת חלק בתהליך הלידה - בהחלט אפשר לבקש להוריד את המינון (ולקוות שזה יעבוד - כי, כאמור - זה תלוי בעוד גורמים). המרדים נתן לי כפתור שליטה על מנות האפידורל וכשהיה צריך יכולתי להוסיף. ההבדל שבין לידה ללא תחושה כלל לבין לידה שהיא רק ללא כאב אבל יש בה תחושה הוא עצום – ילדתי בעצמי. לא יילדו אותי.
הרגשתי הכל וזה היה מופלא. לא הרגשתי כאב וגם זה היה מופלא.
מסקנה ה':
באמת שאין שתי לידות זהות. אפשר לרצות או לתכנן לידה כמו של אחותי / כמו של חברה/ כמו של
אשתו של החבר של האיש מהמילואים או אפילו כמו הלידה הקודמת שלי. הסיכוי לקבל את אותה החוויה בדיוק הוא כמו בכל דבר אחר בחיים – שואף לאפס. זה יכול להיות קרוב, אפשר לתכנן ואפשר לנסות לחזור על אותם צעדים אבל ברגע האמת חייבים להיכנע קצת לרנדומאליות של החיים ולקבל את העובדה שמדובר בחוויה שונה (ואיזה מזל שזה כך, איזה מזל שכל לידה היא אחרת ולא כולנו יולדות בפס ייצור של לידות זהות). במקרה כזה, כאשר הלידה מקבלת כיוון שונה מזה שתוכנן לה – הגיע הזמן לעבור למסקנה ו'.
מסקנה ו':
יש על מי לסמוך. הרבה פעמים אני שומעת על נשים שהגיעו ללידה בהלך רוח של מלחמה. הן רוצות ללדת כפי שחלמו/תיכננו/שמעו שאפשר והן לא יתנו לצוות הרפואי או למציאות לשנות את דרכן. לידה היא אירוע מדהים שככל שמוכנים אליו יותר כך גדל הסיכוי שייזכר כחוויה חיובית. ויחד עם זאת אי אפשר לדעת ובטח שאי אפשר לתכנן את הפרטים. תחשבו טוב איך אתן רוצות שזה יקרה ואז תשאירו שוליים.
דברו יפה אל הצוות הרפואי, הן שם כדי לעזור ואם תקשיבו קצת תראו שהניסיון שלהן מדבר ושווה לפחות לשמוע ולשקול את הצעותיהן. שתפו אותן בתחושות, בכוונות, בחששות שלכן – ותגלו שברוב המקרים הן יצאו מגדרן כדי לעזור לכן להגיע קרוב ככל האפשר לחוויה שרציתן. ואם נתקלתן במיילדת שלא עושה לכן טוב – אפשר, בנימוס, לבקש להחליף. קורה ששני אנשים לא רואים עין בעין. רק עשו זאת בנועם...
מסקנה ז':
לא בלי האיש שאיתי. בלעדיו, זה כמובן לא היה אפשרי. האיש שלי היה שם פשוט כדי להיות איתי, לעזור לי, לדבר אלי, לאפס אותי, לחבק אותי, להרגיע אותי, לעזור לי לראות את התמונה המלאה, להחזיק לי את היד, להחזיק למיילדת את השמן, לשמור על הילדים שלנו מהרגע שעזבו אותי ועד שחזרו אלי (זה לא לקח
הרבה זמן) וגם לחזור הביתה לאלו שחיכו לי ולתפעל אותם בהעדרי. בלעדיו זה באמת לא היה אפשרי ואת זה
צריך לזכור להמשך כי אחרי כל לידה מגיעה תקופה לא קלה וזה מזכיר לי את המסקנה האחרונה שעליה אכתוב בפעם הבאה:
מסקנה ח':
לא מתגרשים ב 18 החודשים הראשונים אחרי לידה.
2.9.12 - תוספת:
את הפוסט הזה כתבתי כבר די מזמן ועכשיו ערכתי אותו כדי שיתאים קצת יותר למקום שבו אני נמצאת היום ולדרך שעברתי בשנה האחרונה. ואחרי כל אלו המסקנה המתבקשת כעת (נקרא לה "ה"מסקנה)
המסקנה:
תשקלי לקחת דולה.
אם את רוצה לידה פיזיולוגית כבר הוכח במחקרים שנוכחות הדוּלה בלידה מיטיבה גם עם האם וגם עם התינוק בכך שהיא :
א. מפחיתה את שיעור הניתוחים הקיסריים ב-50%
ב. מקצרת את משך הלידה ב-25%
ג. מפחיתה את השימוש בפיטוצין (זירוז לידה כימי) ב-40%
ד. מפחיתה את השימוש במשככי כאבים ב-30%
ה. מפחיתה את השימוש במלקחיים ב-30%
ו. מפחיתה את השימוש באלחוש אפידורלי ב-60%
ואם את רוצה ללדת עם אפידורל הדולה תוכל לסייע לך להמשיך להיות פעילה ולהזיז את הגוף בדרכים שיכולות לקדם את הלידה. כך או כך – לעבור את החוויה המיוחדת הזו בליווי רציף של מי שמיומנת בכך ומכירה מראש אותך, את בן זוגך ואת הרצונות, הרגשות, החששות והחלומות שלכם – יכול לתת ללידה שלך ערך מוסף ובכך לאפשר לך לתת את כל הטוב הזה לתינוק שיוולד לך.
כן כן, המחקר גם מראה שנוכחות דולה בלידה מגבירה את שביעות הרצון מחוויית הלידה
משפרת את הסיכוי להצלחה בהנקה מעבר לשלושה חודשים ומפחיתה את שכיחות תופעת
הדיכאון לאחר לידה.
באמת – רק טוב
בכל אופן, שרידים אחרונים של הגיון גרמו לי להכריז שאני "מתכוונת" לנסות כמה שאוכל אבל פתוחה לאפשרות של אפידורל. שזה מן הכרזה לא מחייבת על הרצון העקרוני בלידה טבעית לצד ההכרה במציאות חיי והיכרות עם יכולותיי להתמודד עם קשיים פיזיים (רמז: כשכואב לי הראש אני לוקחת כדור)
מסקנה א':
מאד קשה ללדת בצורה שהפוכה לחלוטין מדרך החיים הנורמלית שלך. אם את מתלבטת ושואלת את עצמך אם מתאים לך ללדת ללא משככי כאבים - הדרך הטובה ביותר לבדוק את הסיכויים : תשאלי את אמא שלך מה היא חושבת באמת ואל תעלבי מהתשובה. כל מי שמכיר אותי (עוד לפני הילדים) יגיד שאין שום סיכוי שאני אלד בלי משככי כאבים ורק אני שכחתי מי אני...
בשבוע 41+2 התחילו צירים.
אויש, כמה שחשבתי שאני גיבורה... מחצות ועד 6 בבוקר ישבתי על הכדור (לא השתמשתי בו מאז...) התקלחתי, סידרתי את הבית, הכנתי סנדביצ'ים לאיש ששלחתי לישון כדי שיהיה לו כוח. בשש בבוקר הצירים כבר היו הרבה יותר כואבים ואנחנו התחלנו להתגלגל לרמב"ם.
אני אקצר (בעיקר כי חלפו 8 וחצי שנים ואני לא זוכרת הרבה): הלידה התקדמה לאט מאד. הצירים כאבו מאד. ניסיתי גז צחוק (לא הצחיק אותי בכלל) ושומדבר לא התקדם כי אני הייתי מבוהלת מהכאב של הציר הנוכחי ומבועתת מפחד הציר שיבוא אחריו ובאופן כללי סגורה, לחוצה ומפוחדת. כשביקשתי וקיבלתי את האפידורל הגוף סופסוף שיחרר ולאחר סיבוכים שונים ובסיוע ואקום (שלא היה קשור לאפידורל אלא לאורך חבל הטבור) מאיה נולדה ב 14:45.
בחישוב מהיר, כמעט 15 שעות מרגע שהתחילו צירים.
מסקנה ב':
יש נשים שהכאב, ובעיקר הפחד מהכאב, סוגר להן את הגוף. במקרים כאלה האפידורל יכול דווקא לקדם מאד את הלידה. הוא מאפשר להרפות ונותן לגוף (ולנפש המבוהלת) את הרגיעה שמאפשרת ללדת. אצלי
זה עבד.
לידה השנייה שלי, שלוש וחצי שנים מאוחר יותר, הגעתי הרבה יותר מוכנה.
ידעתי מי אני, ידעתי מה זה צירים וידעתי שאני לא מתכוונת ללדת בלי אפידורל. עברתי טיפולי שיאצו לאורך ההיריון (מומלץ) ואפילו עברנו, האיש ואני, קורס שיאצו מזורז לקראת הלידה – בעיקר תירגלנו נקודות שאמורות להקל על כאב או לעודד התפתחות של צירים. בשבוע 39+6 בשעה 7 בבוקר יום כיפור הגעתי לרמב"ם אחרי ירידת מים. עוד לא היו לי צירים אבל במהלך המוניטור התחיל האיש להיזכר בנקודות השיאצו ותוך שעה היו
גם צירים יפים וסדירים ופתיחה (והשיאצו המשיך להוכיח את עצמו בכל פעם שנזקקנו לו לאורך הלידה). כבר בכניסה לחדר הלידה ביקשתי מהמיילדת לקרוא למרדים. "אין צורך למהר" אמרתי, "לא כואב לי עדיין, אבל אני רוצה אפידורל, ויפה שעה אחת קודם". לא רציתי להגיע למצב הנורא של שכיבה מכווצת על הצד בזמן ציר נוראי בלי לזוז - בשביל המרדים. והזמן עבר, והצירים התחילו להיות יותר מורגשים והגיע המרדים ובא לציון
גואל. האפידורל הזה היה מדהים. אם בלידה הראשונה האפידורל שיתק אותי מהמתניים ומטה ולא הרגשתי כלום, כאן האפידורל רק לקח איתו את הכאב והשאיר לי שליטה בגופי ותחושה ברורה של התקדמות הצירים. הרגשתי הכל – בלי כאב. מדהים.
כשהגיע הזמן ללדת (הרגשתי בדיוק מתי) ילדתי ב 5 נשיפות קלילות. אפילו לא לחצתי כי הגוף לחץ בעצמו.
הייתה לידה מדהימה ונעמה נולדה ב 18:20, חמש דקות לאחר שיצא יום כיפור.
הפעם עברו כמעט 12 שעות מרגע הישמע הגונג.
מסקנה ג':
יש אפידורל ויש אפידורל. במילים אחרות – לא חייבים לשכב על הגב כמו ג'וק. התחושה או חוסר התחושה שבעקבות האפידורל תלויים בגורמים רבים כמו מינון, מיקום החדרת האפידורל ורגישות היולדת. ואת זה זכרתי גם כשהגעתי ללידה השלישית...
ללידה השלישית הגעתי סופר-מוכנה. שוב אחרי שיאצו, שוב אחרי תזכורת לנקודות הלחיצה שלמדנו בפעם הקודמת. רציתי את אותה הלידה בדיוק כמו בפעם שעברה. הצירים התחילו בחצות וחצי והפעם לא חשבתי למשוך זמן בבית. הפחד היה שתהיה לידה מהירה ואני ידעתי שאני צריכה להספיק לקבל אפידורל. בשעה 3 לפנות בוקר הגענו לרמב"ם עם צירים יפים, מחיקה, פתיחה וכל הג'אז הזה. קיבלנו חדר וחזרתי על הבקשה – תעירו את המרדים ותודיעו לו שיש לו לקוחה בהמתנה. שוב, בלי לחץ. עדיין לא מאד כואב אבל המגמה
ידועה. המרדים הגיע, עשה את העבודה ויצא. אחרי שעה ביקשתי שיקראו לו לחזור. לא הרגשתי כלום וביקשתי שיוריד לי מעט את המינון כדי שאוכל להניע את הרגליים וארגיש כשיגיעו צירי הלחץ. בכל זאת, אני חלק מהאירוע. רציתי רק לעמעם את הכאב כמו בלידה הקודמת. המרדים הגיע, טען שזאת הפעם
הראשונה שמבקשים ממנו דבר כזה והוריד לי את המינון. תוך חצי שעה קיבלתי בחזרה את התחושה ברגליים שלי ואיתה את המודעות לקיומם של הצירים – ללא כאב. כך הגיעו גם צירי הלחץ. לא כואבים מאד אבל
מורגשים בהחלט. המיילדת אמרה שהגיע הזמן ללחוץ ואני רציתי "כמו אז" – רק לנשוף.
המיילדת הסבירה שזאת לידה אחרת וסיטואציה אחרת והאיש ואני החלטנו לסמוך על הניסיון שלה ולהקשיב. אחרי 5 לחיצות עמרי נולד בשעה 9:47 בבוקר.
ממש לידה מהירה יחסית אלי – רק 10 שעות מתחילת הצירים.
מסקנה ד':
זה תלוי גם בנו. אם האפידורל גורם לחוסר תחושה טוטאלי, למעין שיתוק וחוסר יכולת לקחת חלק בתהליך הלידה - בהחלט אפשר לבקש להוריד את המינון (ולקוות שזה יעבוד - כי, כאמור - זה תלוי בעוד גורמים). המרדים נתן לי כפתור שליטה על מנות האפידורל וכשהיה צריך יכולתי להוסיף. ההבדל שבין לידה ללא תחושה כלל לבין לידה שהיא רק ללא כאב אבל יש בה תחושה הוא עצום – ילדתי בעצמי. לא יילדו אותי.
הרגשתי הכל וזה היה מופלא. לא הרגשתי כאב וגם זה היה מופלא.
מסקנה ה':
באמת שאין שתי לידות זהות. אפשר לרצות או לתכנן לידה כמו של אחותי / כמו של חברה/ כמו של
אשתו של החבר של האיש מהמילואים או אפילו כמו הלידה הקודמת שלי. הסיכוי לקבל את אותה החוויה בדיוק הוא כמו בכל דבר אחר בחיים – שואף לאפס. זה יכול להיות קרוב, אפשר לתכנן ואפשר לנסות לחזור על אותם צעדים אבל ברגע האמת חייבים להיכנע קצת לרנדומאליות של החיים ולקבל את העובדה שמדובר בחוויה שונה (ואיזה מזל שזה כך, איזה מזל שכל לידה היא אחרת ולא כולנו יולדות בפס ייצור של לידות זהות). במקרה כזה, כאשר הלידה מקבלת כיוון שונה מזה שתוכנן לה – הגיע הזמן לעבור למסקנה ו'.
מסקנה ו':
יש על מי לסמוך. הרבה פעמים אני שומעת על נשים שהגיעו ללידה בהלך רוח של מלחמה. הן רוצות ללדת כפי שחלמו/תיכננו/שמעו שאפשר והן לא יתנו לצוות הרפואי או למציאות לשנות את דרכן. לידה היא אירוע מדהים שככל שמוכנים אליו יותר כך גדל הסיכוי שייזכר כחוויה חיובית. ויחד עם זאת אי אפשר לדעת ובטח שאי אפשר לתכנן את הפרטים. תחשבו טוב איך אתן רוצות שזה יקרה ואז תשאירו שוליים.
דברו יפה אל הצוות הרפואי, הן שם כדי לעזור ואם תקשיבו קצת תראו שהניסיון שלהן מדבר ושווה לפחות לשמוע ולשקול את הצעותיהן. שתפו אותן בתחושות, בכוונות, בחששות שלכן – ותגלו שברוב המקרים הן יצאו מגדרן כדי לעזור לכן להגיע קרוב ככל האפשר לחוויה שרציתן. ואם נתקלתן במיילדת שלא עושה לכן טוב – אפשר, בנימוס, לבקש להחליף. קורה ששני אנשים לא רואים עין בעין. רק עשו זאת בנועם...
מסקנה ז':
לא בלי האיש שאיתי. בלעדיו, זה כמובן לא היה אפשרי. האיש שלי היה שם פשוט כדי להיות איתי, לעזור לי, לדבר אלי, לאפס אותי, לחבק אותי, להרגיע אותי, לעזור לי לראות את התמונה המלאה, להחזיק לי את היד, להחזיק למיילדת את השמן, לשמור על הילדים שלנו מהרגע שעזבו אותי ועד שחזרו אלי (זה לא לקח
הרבה זמן) וגם לחזור הביתה לאלו שחיכו לי ולתפעל אותם בהעדרי. בלעדיו זה באמת לא היה אפשרי ואת זה
צריך לזכור להמשך כי אחרי כל לידה מגיעה תקופה לא קלה וזה מזכיר לי את המסקנה האחרונה שעליה אכתוב בפעם הבאה:
מסקנה ח':
לא מתגרשים ב 18 החודשים הראשונים אחרי לידה.
2.9.12 - תוספת:
את הפוסט הזה כתבתי כבר די מזמן ועכשיו ערכתי אותו כדי שיתאים קצת יותר למקום שבו אני נמצאת היום ולדרך שעברתי בשנה האחרונה. ואחרי כל אלו המסקנה המתבקשת כעת (נקרא לה "ה"מסקנה)
המסקנה:
תשקלי לקחת דולה.
אם את רוצה לידה פיזיולוגית כבר הוכח במחקרים שנוכחות הדוּלה בלידה מיטיבה גם עם האם וגם עם התינוק בכך שהיא :
א. מפחיתה את שיעור הניתוחים הקיסריים ב-50%
ב. מקצרת את משך הלידה ב-25%
ג. מפחיתה את השימוש בפיטוצין (זירוז לידה כימי) ב-40%
ד. מפחיתה את השימוש במשככי כאבים ב-30%
ה. מפחיתה את השימוש במלקחיים ב-30%
ו. מפחיתה את השימוש באלחוש אפידורלי ב-60%
ואם את רוצה ללדת עם אפידורל הדולה תוכל לסייע לך להמשיך להיות פעילה ולהזיז את הגוף בדרכים שיכולות לקדם את הלידה. כך או כך – לעבור את החוויה המיוחדת הזו בליווי רציף של מי שמיומנת בכך ומכירה מראש אותך, את בן זוגך ואת הרצונות, הרגשות, החששות והחלומות שלכם – יכול לתת ללידה שלך ערך מוסף ובכך לאפשר לך לתת את כל הטוב הזה לתינוק שיוולד לך.
כן כן, המחקר גם מראה שנוכחות דולה בלידה מגבירה את שביעות הרצון מחוויית הלידה
משפרת את הסיכוי להצלחה בהנקה מעבר לשלושה חודשים ומפחיתה את שכיחות תופעת
הדיכאון לאחר לידה.
באמת – רק טוב