כמה פעמים שמעתי סיפורי לידה כאלה:
ילדתי. בקצרה אספר שהייתה לידה קשה ומסובכת, שכללה זירוז / פקיעת מי שפיר יזומה / פיטוצין / ואקום / חתכים ותפרים (ועוד כהנה וכהנה אופציות לא נעימות) ואז מגיע המשפט המסכם – "אבל הכל נשכח כשהניחו אותו עלי"
באמת?
הכל?
לא כאב לך יותר שום דבר? לא המשכת להתייסר בשאלות של "מה היה אילו" חודשים אחר כך? כשסיפרת את הסיפור לחברות שלך השמטת את הרגעים הקשים? פשוט שכחת?
או שכמו רבות מאיתנו – רק אמרת שהכל נשכח והכל היה שווה...
אין ויכוח שבדיעבד, כשאת יודעת שהכל נגמר בטוב ויש לך תינוק מתוק ובריא, הכל היה שווה אבל אני לא חושבת שיכולתי לשכוח את הדרך שעברתי.
ראיתי חברות ש"שכחו" את הדרך והדרך הזאת חזרה לבעוט להן בישבן לקראת הפעם הבאה...
לפעמים זה מרגיש לא בסדר – כי הרי נולד לי תינוק והוא בריא ושלם, אז בשביל מה אני סוחבת איתי את כל האיחס שאני סוחבת כשאני נזכרת בלידה ההיא?
לפעמים זה כאילו איננו – ומופיע פתאום רגע לפני הלידה הבאה. איך?? איך לעזאזל עשיתי את זה לעצמי שוב? מה יהיה הפעם?
הסיפור מנסה לשרטט את הדרך, והיא אכן חלק חשוב בחוויה. אבל לא מדובר רק בדרך האובייקטיבית ומה קרה ובאיזו שעה ומי אמר למי – הדרך המשמעותית יותר היא הדרך הסובייקטיבית. מה הרגשת שם. איך את חווית
את הדברים ומה נשאר מהסיפור שלך. מה את לוקחת איתך הלאה לחיים, להורות, ללידות הבאות.
הרבה נשים אוהבות לספר את סיפורי הלידה שלהן.
משהו בסיפור, ביצירתו ובהעברתו מאפשר לאישה לשחזר ולפעמים גם לספר לעצמה מה היה שם. רק שסיפור הלידה אותו את מספרת מיד לאחר הלידה (כמו הודעות מסוג זו שציטטתי למעלה שנכתבות בפורום הריון ולידה ברגע שחזרת הביתה או כבר מהאייפון במחלקת היולדות) וסיפור הלידה שתספרי בחלוף הזמן (לאחרת או לעצמך) הוא שונה. והוא זה שמכיל את מה שנשאר בך באמת.
אז אם הגיע הזמן שלך לעשות את העבודה הזאת ולפתור את הלידה ההיא, אם לקראת הריון או לידה חוזרת או בכלל – בשביל עצמך, יש כמה דברים שאפשר לעשות.
דבר ראשון – לכתוב את סיפור הלידה. כמו שאת זוכרת אותו עכשיו וכמו שהוא גורם לך להרגיש היום, ברגע הזה. (וזה אומר פחות פרטים טכניים והרבה יותר רגשות ותחושות שאת זוכרת)
אחרי שתקראי את הסיפור מחדש חפשי בו את הנקודות שבהן קרה איזשהו סיבוך או נוצרה בך איזו מצוקה רגשית –ותראי איך פתרת אותה באותו הרגע. מאיפה הגיע הכוח שלך ומה עשית שגרם לשינוי או להתקדמות. תראי כמה כח היה לך. תראי איך עשית את הדבר הנכון.
אחר כך כדאי שתחשבי (או תרשמי) כמה דברים שעשית טוב בלידה ההיא. דברים שאת גאה בהם, בגלל ולמרות הנסיבות. את יכולה גם לבקש מבן הזוג שיגיד מה הוא חושב שעשית טוב. ואת יכולה גם לספר לו איפה בדיוק את חושבת שהוא היה אלוף.
וחשוב להזכיר שהעיסוק בזה הוא לא "חפירה". הוא צורך בריא. הוא נחוץ כדי שאפשר יהיה לסגור את הספר הזה ולהניח לו לחיות לצידנו מבלי שנצטרך לקרוא בו שוב ושוב מהתחלה בלי להבין את העלילה
ילדתי. בקצרה אספר שהייתה לידה קשה ומסובכת, שכללה זירוז / פקיעת מי שפיר יזומה / פיטוצין / ואקום / חתכים ותפרים (ועוד כהנה וכהנה אופציות לא נעימות) ואז מגיע המשפט המסכם – "אבל הכל נשכח כשהניחו אותו עלי"
באמת?
הכל?
לא כאב לך יותר שום דבר? לא המשכת להתייסר בשאלות של "מה היה אילו" חודשים אחר כך? כשסיפרת את הסיפור לחברות שלך השמטת את הרגעים הקשים? פשוט שכחת?
או שכמו רבות מאיתנו – רק אמרת שהכל נשכח והכל היה שווה...
אין ויכוח שבדיעבד, כשאת יודעת שהכל נגמר בטוב ויש לך תינוק מתוק ובריא, הכל היה שווה אבל אני לא חושבת שיכולתי לשכוח את הדרך שעברתי.
ראיתי חברות ש"שכחו" את הדרך והדרך הזאת חזרה לבעוט להן בישבן לקראת הפעם הבאה...
לפעמים זה מרגיש לא בסדר – כי הרי נולד לי תינוק והוא בריא ושלם, אז בשביל מה אני סוחבת איתי את כל האיחס שאני סוחבת כשאני נזכרת בלידה ההיא?
לפעמים זה כאילו איננו – ומופיע פתאום רגע לפני הלידה הבאה. איך?? איך לעזאזל עשיתי את זה לעצמי שוב? מה יהיה הפעם?
הסיפור מנסה לשרטט את הדרך, והיא אכן חלק חשוב בחוויה. אבל לא מדובר רק בדרך האובייקטיבית ומה קרה ובאיזו שעה ומי אמר למי – הדרך המשמעותית יותר היא הדרך הסובייקטיבית. מה הרגשת שם. איך את חווית
את הדברים ומה נשאר מהסיפור שלך. מה את לוקחת איתך הלאה לחיים, להורות, ללידות הבאות.
הרבה נשים אוהבות לספר את סיפורי הלידה שלהן.
משהו בסיפור, ביצירתו ובהעברתו מאפשר לאישה לשחזר ולפעמים גם לספר לעצמה מה היה שם. רק שסיפור הלידה אותו את מספרת מיד לאחר הלידה (כמו הודעות מסוג זו שציטטתי למעלה שנכתבות בפורום הריון ולידה ברגע שחזרת הביתה או כבר מהאייפון במחלקת היולדות) וסיפור הלידה שתספרי בחלוף הזמן (לאחרת או לעצמך) הוא שונה. והוא זה שמכיל את מה שנשאר בך באמת.
אז אם הגיע הזמן שלך לעשות את העבודה הזאת ולפתור את הלידה ההיא, אם לקראת הריון או לידה חוזרת או בכלל – בשביל עצמך, יש כמה דברים שאפשר לעשות.
דבר ראשון – לכתוב את סיפור הלידה. כמו שאת זוכרת אותו עכשיו וכמו שהוא גורם לך להרגיש היום, ברגע הזה. (וזה אומר פחות פרטים טכניים והרבה יותר רגשות ותחושות שאת זוכרת)
אחרי שתקראי את הסיפור מחדש חפשי בו את הנקודות שבהן קרה איזשהו סיבוך או נוצרה בך איזו מצוקה רגשית –ותראי איך פתרת אותה באותו הרגע. מאיפה הגיע הכוח שלך ומה עשית שגרם לשינוי או להתקדמות. תראי כמה כח היה לך. תראי איך עשית את הדבר הנכון.
אחר כך כדאי שתחשבי (או תרשמי) כמה דברים שעשית טוב בלידה ההיא. דברים שאת גאה בהם, בגלל ולמרות הנסיבות. את יכולה גם לבקש מבן הזוג שיגיד מה הוא חושב שעשית טוב. ואת יכולה גם לספר לו איפה בדיוק את חושבת שהוא היה אלוף.
וחשוב להזכיר שהעיסוק בזה הוא לא "חפירה". הוא צורך בריא. הוא נחוץ כדי שאפשר יהיה לסגור את הספר הזה ולהניח לו לחיות לצידנו מבלי שנצטרך לקרוא בו שוב ושוב מהתחלה בלי להבין את העלילה