פתרון הקסם "ציצי" מהפרק הקודם עבד על שתי הבנות הראשונות שלי.
ואז הגיע עמרי.
איך לומר – הילד לימד אותי מגיל צעיר את כל מה שלא הצלחתי ללמוד על הורות לפניו, והשיעור הכי חשוב היה שיעור בגמישות.
אם בתחילת דרכי האמהית הייתי מלאת הצהרות וכוונות (טובות בעיקר) ולאורך הדרך למדתי להתמתן מעט – הגיע הפושטק הצעיר והפך את כל החוקים.
הבנות שלי ינקו. זה דרש מאמץ רציני מאד בהתחלה. כאבים, תסכולים ופטמות סיליקון (מאיה ינקה
עם סיליקון עד גיל 5 חודשים, נעמה רק ב 6 שבועות הראשונים) אבל שתיהן עברו את השלבים האלה וינקו לטווח ארוך. שנה ו 8 חודשים למאיה ושנה וחצי לנעמה. מעולם לא נדרשתי לשטיפת בקבוקים, מעולם לא גמלתי מבקבוק. ינקו עד שהפסיקו. פשוט.
עמרי נולד והסרט השתנה. – הילד לא עולה במשקל, אמא מפתחת דלקת בשד ומקבלת אנטיביוטיקה,
הילד מפתח דלקת סביב ציפורן חודרנית (אל תשאלו איך – כנראה מהמסע כומתה...) ומקבל אנטיביוטיקה.
אמא וילד חלשים, מיעוט בחלב עקב הנסיבות והמלצה של רופאה במיון ילדים בעפולה: אל תפסיקי להניק – אבל זה הזמן להוסיף תמ"ל (תרכובת מזון לתינוקות – זה לא "תחליף" לחלב –אם. זאת תרכובת שמתאימה להזנת תינוקות) הביאו אותי לרכישת הבקבוק הראשון והתמ"ל הראשון.
המשכתי להניק ובסוף כל הנקה נתתי גם בקבוק. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. היעילות הייתה מוכחת והילד התחיל לעלות במשקל (תודה לאל!!! כמה נורא זה ילד שלא עולה במשקל, כמה רגשות אשמה יש לי סביב זה עד היום, הילד היה רעב ואני לא עשיתי בשבילו את מה שהייתי צריכה לעשות) ולצד כל זה – היו לי שדים משלי לשחרר.
כשהנקתי את בכורתי הפכתי לתומכת נלהבת בהנקה (שלא לומר מטיפה)
כשהמרכזית נולדה – למדתי להגיד שכל אחת יכולה לעשות מה שטוב ומתאים לה (אבל בפנים ידעתי שהדרך שלי היא הדרך הנכונה)
עכשיו הייתי צריכה לקבל את העובדה שיש גם נסיבות. הייתי צריכה לפרק את השיפוטיות שלי כלפי עצמי.
מבחינתי , כל אחת יכולה לבחור ולעשות מה שטוב לה. אבל אני, בזהות שפיתחתי - הייתי אמא מניקה טוטאלית.
השבר היה עמוק עד כדי כך שהעדפתי לתת לו בקבוק בבית ולהניק בחוץ. שלא יראו שאני גם מבקבקת. שלא ישפטו אותי (כמו שאני שפטתי אמהות מבקבקות בקניונים עד אז. ואני מתנצלת על כך מעומק הלב!)
הייתי צריכה לעבוד על עצמי כדי לקבל את זה שהפעם האמהות שלי מקבלת גוון אחר.שאי אפשר באמת לחלק את זה לשחור או לבן - ל"אמא טובה ומניקה" או "אמא פחות טובה ומבקבקת". שהחיים רצופים בכוונות טובות ובנסיבות, ושצריך "לזרום" עם זה (אויש, כמה שאני שונאת לזרום! כמה שאני מעדיפה טבלאות מסודרות שאפשר לסדר בתוכן את כל הפרמטרים של החיים... שוין...)
וכדי לקצר - הילד אהב את הבקבוק. בגיל 10 חודשים, ילד גן פעיל אחד ואמא שתכננה להניק עד הטירונות הבינו שהסיפור הזה נגמר.
סגרנו את הבסטה ברוח טובה. עמרי המשיך הלאה. אוכל רגיל בשילוב תמ"ל עד גיל שנה ואחר כך אוכל רגיל במשך היום ובקבוק של חלב אורז (לא רציתי לתת לו חלב פרה או תה) בבוקר ובערב עד גיל שנה וחצי.
ואני סיכמתי 4 שנות הנקה במצטבר (עליהן אני עדיין גאה מאד) ושיעור חשוב בגמישות מחשבתית
ומעשית שלמדתי בדרך
ואז הגיע עמרי.
איך לומר – הילד לימד אותי מגיל צעיר את כל מה שלא הצלחתי ללמוד על הורות לפניו, והשיעור הכי חשוב היה שיעור בגמישות.
אם בתחילת דרכי האמהית הייתי מלאת הצהרות וכוונות (טובות בעיקר) ולאורך הדרך למדתי להתמתן מעט – הגיע הפושטק הצעיר והפך את כל החוקים.
הבנות שלי ינקו. זה דרש מאמץ רציני מאד בהתחלה. כאבים, תסכולים ופטמות סיליקון (מאיה ינקה
עם סיליקון עד גיל 5 חודשים, נעמה רק ב 6 שבועות הראשונים) אבל שתיהן עברו את השלבים האלה וינקו לטווח ארוך. שנה ו 8 חודשים למאיה ושנה וחצי לנעמה. מעולם לא נדרשתי לשטיפת בקבוקים, מעולם לא גמלתי מבקבוק. ינקו עד שהפסיקו. פשוט.
עמרי נולד והסרט השתנה. – הילד לא עולה במשקל, אמא מפתחת דלקת בשד ומקבלת אנטיביוטיקה,
הילד מפתח דלקת סביב ציפורן חודרנית (אל תשאלו איך – כנראה מהמסע כומתה...) ומקבל אנטיביוטיקה.
אמא וילד חלשים, מיעוט בחלב עקב הנסיבות והמלצה של רופאה במיון ילדים בעפולה: אל תפסיקי להניק – אבל זה הזמן להוסיף תמ"ל (תרכובת מזון לתינוקות – זה לא "תחליף" לחלב –אם. זאת תרכובת שמתאימה להזנת תינוקות) הביאו אותי לרכישת הבקבוק הראשון והתמ"ל הראשון.
המשכתי להניק ובסוף כל הנקה נתתי גם בקבוק. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. היעילות הייתה מוכחת והילד התחיל לעלות במשקל (תודה לאל!!! כמה נורא זה ילד שלא עולה במשקל, כמה רגשות אשמה יש לי סביב זה עד היום, הילד היה רעב ואני לא עשיתי בשבילו את מה שהייתי צריכה לעשות) ולצד כל זה – היו לי שדים משלי לשחרר.
כשהנקתי את בכורתי הפכתי לתומכת נלהבת בהנקה (שלא לומר מטיפה)
כשהמרכזית נולדה – למדתי להגיד שכל אחת יכולה לעשות מה שטוב ומתאים לה (אבל בפנים ידעתי שהדרך שלי היא הדרך הנכונה)
עכשיו הייתי צריכה לקבל את העובדה שיש גם נסיבות. הייתי צריכה לפרק את השיפוטיות שלי כלפי עצמי.
מבחינתי , כל אחת יכולה לבחור ולעשות מה שטוב לה. אבל אני, בזהות שפיתחתי - הייתי אמא מניקה טוטאלית.
השבר היה עמוק עד כדי כך שהעדפתי לתת לו בקבוק בבית ולהניק בחוץ. שלא יראו שאני גם מבקבקת. שלא ישפטו אותי (כמו שאני שפטתי אמהות מבקבקות בקניונים עד אז. ואני מתנצלת על כך מעומק הלב!)
הייתי צריכה לעבוד על עצמי כדי לקבל את זה שהפעם האמהות שלי מקבלת גוון אחר.שאי אפשר באמת לחלק את זה לשחור או לבן - ל"אמא טובה ומניקה" או "אמא פחות טובה ומבקבקת". שהחיים רצופים בכוונות טובות ובנסיבות, ושצריך "לזרום" עם זה (אויש, כמה שאני שונאת לזרום! כמה שאני מעדיפה טבלאות מסודרות שאפשר לסדר בתוכן את כל הפרמטרים של החיים... שוין...)
וכדי לקצר - הילד אהב את הבקבוק. בגיל 10 חודשים, ילד גן פעיל אחד ואמא שתכננה להניק עד הטירונות הבינו שהסיפור הזה נגמר.
סגרנו את הבסטה ברוח טובה. עמרי המשיך הלאה. אוכל רגיל בשילוב תמ"ל עד גיל שנה ואחר כך אוכל רגיל במשך היום ובקבוק של חלב אורז (לא רציתי לתת לו חלב פרה או תה) בבוקר ובערב עד גיל שנה וחצי.
ואני סיכמתי 4 שנות הנקה במצטבר (עליהן אני עדיין גאה מאד) ושיעור חשוב בגמישות מחשבתית
ומעשית שלמדתי בדרך
