לקח לי לזמן ללמוד לאהוב אותה.
היא פרצה אל חיי באופן די פתאומי כי כמו בהרבה מקרים אחרים -  שום דבר לא מכין אותך לדבר האמיתי.
היא הפכה את עולמי מן הקצה אל הקצה ובאלכסון.
היא שינתה את גופי, את נפשי, את מעמדי, את שמי (כיום אני שומעת את השם "אמא" יותר מאשר את שמי הפרטי...) את מערכת היחסים שלי עם האיש שלי שהפך גם לשלה, את תרבות הפנאי שלי (שנ"צ).

כל העולם שלי השתנה עם פרוץ התינוקת הראשונה שלי לאוויר העולם (וב"פרוץ" אני מתכוונת ללידה ארוכה ארוכה ארוכה עם ואקום לקינוח...) 

ואחרי כל זה אני אמורה לאהוב אותה אינסטנט??? 
זה לקח זמן.
בהתחלה פחדתי ממנה. חששתי להחזיק, חששתי להניק (וזה גם כאב לי, כך שלפעמים אפילו כעסתי עליה) חששתי לרחוץ באמבטיה, חששתי להכניס לאוטו...

אחר כך התרגלתי אליה. זה טבעה של פעולה שחוזרים עליה – מתרגלים.
אם מניקים בין 8 ל 200 פעם ביום – בסוף מתרגלים. אם מחליפים חיתולים בערך באותה הכמות – גם בזה תופסים מיומנות. התרגלתי לכל הפעולות והפסקתי לפחד.

בשלב הזה כבר חיבבתי אותה. חיבה שעמדה בתלות ישירה בשעות השינה שלה (ושלי).

עכשיו התחלתי ללמוד לחיות מחדש.
החיים (ההפוכים) שלי הפכו לשגרה. ההבנה שהחיים של פעם השתנו ומעכשיו החיים מקבלים
הגדרה אחרת שקעה לאיטה ואיתה נרגעו התסכולים והפסקתי לחכות שאמא שלה תבוא לקחת
אותה. כבר ידעתי, ברוב המקרים, מה אני עושה ומה היא צריכה.
זה נשמע מהיר אבל מדובר פה בערך בששה שבועות של קורס אינטנסיבי באמהות.
ואז היא למדה לחייך והלב שלי נשבה לנצח.

אני חושבת שבלידה הראשונה הפכתי לאמא רק כשהיא היתה בת 6 שבועות.
בסיבוב השני הרגשתי אמא מהרגע שראיתי דופק קטן על המסך של האולטרא סאונד. (להגיד שזה קרה כשעשיתי פיפי על מקל נשמע מוגזם,  נכון?)

בלידה השנייה זה היה אחרת לגמרי. היא נולדה לתוך האהבה שלי.
כל הלחץ והפחדים שהפריעו לי אחרי הלידה הראשונה – לא היו שם לאחר הלידה השנייה (וגם לא התפרים, תודה לאל!)
ברגע שראיתי אותה התמלאתי ברגשות אהבה אדירים כלפיה ורגשות אשם איומים כלפי בכורתי...
כנראה שבפולניה זה הולך  ביחד.

נולדה לי ילדה נוספת וחייה של בתי הבכורה לעולם לא יהיו כפי  שהיו. ואני הרגשתי אשמה על כל הזמן שלא אוכל להקדיש רק לה...
רגשות האשמה האלה חזרו גם עם הלידה השלישית (גם פה הייתה  האהבה לתינוק שלי מיידית)
ונדרשה עבודת שכנוע רצינית של האיש ושלי כדי לשחרר את  רגשות האשמה האלה ובעיקר
להבין שלא גזלנו מהם דבר. הענקנו להם משפחה. אמיתית. אחים שאפשר לאהוב ולחלוק איתם
את החיים וגם לריב איתם ולהתאמן עליהם בכל קשת הרגשות: מאהבה יוקדת ועד שנאה תהומית
(וכל זה בין 16:00 ל  19:00...)

רגשות האשמה עדיין שם. לא תמיד יש לי זמן או סבלנות עד הסוף. לא תמיד כולם מקבלים את אותם הדברים. אני משתדלת לתת לכל אחד כל מה שהוא צריך וכל מה שאני יכולה ולמדתי להסביר להם שאמא אוהבת את כל הילדים שלה אותו  הדבר ולגמרי אחרת.

אני אוהבת את מאיה הכי שאפשר לאהוב את מאיה
אני אוהבת את נעמה הכי שאפשר לאהוב את נעמה
ואני אוהבת את עמרי הכי שאפשר לאהוב את עמרי

אני אוהבת כל אחד מהם הכי שאפשר לאהוב – וכל אחד קצת  אחרת...

ותודה לסיון החכמה שלימדה אותי להגדיר את זה ככה בדיוק



Leave a Reply.

    דיסקליימר: כל מה שאני כותבת הוא שלי. לא משליך על אפאחת אחרת ולא מעיד
    על דבר מלבד הלך הרוח שלי בעת הכתיבה. אני כותבת את כל זה לעצמי  
    ולחברותיי ושמחה אם  זה מעניין/משעשע/אינפורמטיבי עבור מישהי מלבדנו