אחת הסיבות ללא מעט ויכוחים וחיכוכים אחרי לידה היא ההתחשבנות.
הקמה של משפחה חדשה דורשת, מעבר לעניינים טכניים, גם שינוי בחשיבה וגם שינוי בעשייה ובשותפות שקיימנו לפני הילדים.
אחרי 3 לידות שלי והרבה לידות של חברות שלי גיליתי שעם כל לידה (ולפעמים עוד בזמן ההריון) אנחנו
פותחים פנקס חשבונות.
בפנקס הזה אני מנהלת בתוך הראש שלי והאיש מנהל בתוך הראש שלו שתי עמודות. עמודת "אני תמיד" ועמודת "אתה אפפעם" וברשימה הזאת אני מנהלת רישום מדויק וקטנוני על כל מה שאני תמיד וכל מה שאתה
אפפעם.
אחרי הלידה הראשונה התהלכתי תקופה מסוימת עם נדנוד טורדני ומעצבן בתוך הראש שנשמע בערך ככה: "למה תמיד אני (השלימי את החסר) עושה כביסה / תולה כביסה / מקפלת כביסה /מחזירה לארונות / מחליפה חיתולים / מבשלת / עושה כלים / מנקה ..... " והוא אפפעם?!!כשנרגעתי מספיק בשביל לדבר איתו על זה (אחרי עוד ריב טפשי מאותו הז'אנר) גיליתי שהוא מנהל לעצמו רשימת "אני תמיד/את אפפעם"
משלו! חוצפה!
ברשימה שלו הוא תמיד (השלם את החסר) יוצא לעבודה מוקדם וחוזר מאוחר / מנקה אחרי את כל מה שאני לא שמה לב אליו / קם מוקדם עם התינוק כדי שאוכל לנמנם עוד קצת / דואג לארוחות הערב של הילדים / מכין סנדביצ'ים לבית הספר / עושה קניות גם בשעות שלא ממש נוח לו כי אני כבר עייפה....
בקיצור, שנינו התחלנו לעסוק בראיית חשבון.
אני ראיתי רק את החשבון שלי והוא ראה רק את שלו.
ואז החלטנו במודע שההתחשבנות חייבת להיעצר. כל אחד מאיתנו עושה המון דברים גלויים ונסתרים ואין צורך להכריז על הכל רק בשביל שתדע שגם אני עושה (או כמו שאנחנו מלמדים את בכורתנו "גאווה בלי
ראווה").
זה לא היה פשוט, ובהתחלה הייתי צריכה לחשוב על זה בכח.בכל פעם שהתחלתי לכעוס כי "אני תמיד"
חשבתי על דבר אחר שהוא עושה (וזה שהוא המפרנס העיקרי שלנו תופס מקום חשוב ברשימה).גיליתי שאני מרגישה שאני עושה הכל בבית אבל לא ספרתי את כל הפעמים שאני מעמיסה את הכיור והוא שוטף הכל ומסדר אחרי... גיליתי שאני מרגישה שכל ההתעסקות עם התינוק היא שלי ולא ספרתי את הפעמים
שהוא קם מוקדם מוקדם בבוקר כדי שאוכל לישון עוד שעה...גיליתי שעם כמה שאני עמוסה במשך היום עם תינוק בבית ורוצה שהוא יכנס בדלת ויתחיל "לעשות משהו" - גם הוא עשה הרבה כל היום ורוצה כמה דקות של שקט אחרי יום ארוך...
אז הסכמנו, במודע להפסיק להתחשבן (ולקנות מדיח...) לא תמיד זה עובד. לפעמים מתחילה להיבנות לי בראש הרשימה ואני מתרגזת... אבל לרוב, כשמתחיל ויכוח מוכר על חלוקת תפקידים ומי עושה מה, כמה
ומתי,מישהו מאיתנו יעצור ויגיד בחיוך: "אני תמיד-תמיד ואת/ה אפפעם אפפעם"
וזה מיד מחזיר אותנו לפרופורציות.
הרי שנינו "לפעמים"
הרי שנינו, בעצם, תמיד...
וזה מזכיר לנו שההתחשבנות מיותרת בתוך השותפות שלנו...
זאת העצה הכי טובה שיש לי לקראת לידה ולזוגיות ומשפחה בכלל
הקמה של משפחה חדשה דורשת, מעבר לעניינים טכניים, גם שינוי בחשיבה וגם שינוי בעשייה ובשותפות שקיימנו לפני הילדים.
אחרי 3 לידות שלי והרבה לידות של חברות שלי גיליתי שעם כל לידה (ולפעמים עוד בזמן ההריון) אנחנו
פותחים פנקס חשבונות.
בפנקס הזה אני מנהלת בתוך הראש שלי והאיש מנהל בתוך הראש שלו שתי עמודות. עמודת "אני תמיד" ועמודת "אתה אפפעם" וברשימה הזאת אני מנהלת רישום מדויק וקטנוני על כל מה שאני תמיד וכל מה שאתה
אפפעם.
אחרי הלידה הראשונה התהלכתי תקופה מסוימת עם נדנוד טורדני ומעצבן בתוך הראש שנשמע בערך ככה: "למה תמיד אני (השלימי את החסר) עושה כביסה / תולה כביסה / מקפלת כביסה /מחזירה לארונות / מחליפה חיתולים / מבשלת / עושה כלים / מנקה ..... " והוא אפפעם?!!כשנרגעתי מספיק בשביל לדבר איתו על זה (אחרי עוד ריב טפשי מאותו הז'אנר) גיליתי שהוא מנהל לעצמו רשימת "אני תמיד/את אפפעם"
משלו! חוצפה!
ברשימה שלו הוא תמיד (השלם את החסר) יוצא לעבודה מוקדם וחוזר מאוחר / מנקה אחרי את כל מה שאני לא שמה לב אליו / קם מוקדם עם התינוק כדי שאוכל לנמנם עוד קצת / דואג לארוחות הערב של הילדים / מכין סנדביצ'ים לבית הספר / עושה קניות גם בשעות שלא ממש נוח לו כי אני כבר עייפה....
בקיצור, שנינו התחלנו לעסוק בראיית חשבון.
אני ראיתי רק את החשבון שלי והוא ראה רק את שלו.
ואז החלטנו במודע שההתחשבנות חייבת להיעצר. כל אחד מאיתנו עושה המון דברים גלויים ונסתרים ואין צורך להכריז על הכל רק בשביל שתדע שגם אני עושה (או כמו שאנחנו מלמדים את בכורתנו "גאווה בלי
ראווה").
זה לא היה פשוט, ובהתחלה הייתי צריכה לחשוב על זה בכח.בכל פעם שהתחלתי לכעוס כי "אני תמיד"
חשבתי על דבר אחר שהוא עושה (וזה שהוא המפרנס העיקרי שלנו תופס מקום חשוב ברשימה).גיליתי שאני מרגישה שאני עושה הכל בבית אבל לא ספרתי את כל הפעמים שאני מעמיסה את הכיור והוא שוטף הכל ומסדר אחרי... גיליתי שאני מרגישה שכל ההתעסקות עם התינוק היא שלי ולא ספרתי את הפעמים
שהוא קם מוקדם מוקדם בבוקר כדי שאוכל לישון עוד שעה...גיליתי שעם כמה שאני עמוסה במשך היום עם תינוק בבית ורוצה שהוא יכנס בדלת ויתחיל "לעשות משהו" - גם הוא עשה הרבה כל היום ורוצה כמה דקות של שקט אחרי יום ארוך...
אז הסכמנו, במודע להפסיק להתחשבן (ולקנות מדיח...) לא תמיד זה עובד. לפעמים מתחילה להיבנות לי בראש הרשימה ואני מתרגזת... אבל לרוב, כשמתחיל ויכוח מוכר על חלוקת תפקידים ומי עושה מה, כמה
ומתי,מישהו מאיתנו יעצור ויגיד בחיוך: "אני תמיד-תמיד ואת/ה אפפעם אפפעם"
וזה מיד מחזיר אותנו לפרופורציות.
הרי שנינו "לפעמים"
הרי שנינו, בעצם, תמיד...
וזה מזכיר לנו שההתחשבנות מיותרת בתוך השותפות שלנו...
זאת העצה הכי טובה שיש לי לקראת לידה ולזוגיות ומשפחה בכלל
