בניגוד לדעה הרווחת, תינוק חדש דווקא כן מגיע עם הוראות הפעלה. בשוודית. (אם תחפשי טוב אולי תמצאי גם ערכה של ברגים מסוגים שונים. שמרי אותם במגירה. אני בטוחה שזה יבוא לידי שימוש מאוחר יותר
בחיים...)
גם אני חיפשתי חוברת הפעלה פעם. בעצם חיפשתי שתיים: חוברת הפעלה לאמהות וחוברת הפעלה לתינוקות.
ביום השחרור מבית החולים ניסיתי לשחד את האחיות כדי שיבואו איתי הביתה. איזה חוסר אחריות! מי אישר
לתת לי לטפל בעצמי ביצור הקטנטן הזה (קטן יחסית, כן? 4 ק"ג)???
כשהגענו הביתה והתינוקת החדשה נמה לה בשלווה בעריסתה החדשה – אני פרצתי בבכי מר: "בשביל מה היינו צריכים את השטות הזאת?? מה היה לנו רע קודם??" ומשם זה רק החמיר...
אז ילדתי והיה לי רע.
הרגשתי שאני לא מצליחה להסתגל, היה לי קשה להיות עייפה, היה לי קשה עם ההנקה, היה לי קשה.
נקודה.
החיים שלי השתנו לגמרי והעולם בחוץ המשיך להתנהג כרגיל.
קמתי בבוקר (אם יצא שישנתי קצת בלילה) והדבר היחיד שידעתי היה שאני לא יודעת כלום. לא יודעת מה
עושים עם "זה", לא יודעת איך עושים את "זה" ומה שהכי תסכל אותי היה שלא ידעתי איך יראה היום שלי ומתי הוא יגמר. כשהגיע הערב היה לי הכי רע כי ידעתי שהעולם כולו ישן הלילה – ואני שוב אהיה ערה. שוב אשב להניק, שוב אירדם ושוב אתעורר – ומנוחה אמיתית לא תהיה לי...
וזה, בנוסף להורמונים המשתוללים ולברזל הנמוך (לא לשכוח לקחת ברזל מסוף ההיריון ועד אחרי בדיקת הדם של אחרי הלידה...) – יוצר שילוב לא טוב.
למחרת התקשרתי לאבישג – מדריכת הנקה וחברה של חברה. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תבוא. אמרתי (בדמעות) "עכשיו". היא הגיעה אחר הצהריים והדבר הראשון שעשתה היה לשקר לנו במצח נחושה. בעוד שאנחנו היינו בכאוס נפשי ומחשבתי (וכך גם נראה הבית שלנו) אבישג נכנסה ואמרה "וואו! כמה נעים פה" (בפועל היה שם בעיקר הרבה בלאגן). "זה נראה כאילו שאתם ממש יודעים מה אתם עושים!" זה כמובן לא היה נכון. היינו אבודים לחלוטין. אבל אני מודה לה על השקר הזה עד היום כי באמירה הזאת היא הרימה לי את מצב הרוח וגרמה לי לזקוף את הראש ולהתחיל להתמודד כאילו שאני באמת יודעת מה אני עושה.
אחר כך אבישג צפתה בהנקה ונתנה לי עצות טובות והרבה חיזוקים ובסוף לימדה אותי איך לקשור מנשא בד ארוך, הכניסה פנימה את "התינוקת" (נו, הזאתי שבאה איתי הביתה ואני רק חיכיתי שאמא שלה תגיע לאסוף
אותה...) ולקחה אותי לטיול קצר בשכונה. אח! לנשום אוויר של בחוץ אחרי כל הזמן הזה שהייתי "בתוך". בתוך חדר לידה, בתוך מחלקת יולדות בתוך בית החולים, בתוך הבית, בתוך החיתולים וההתעסקות הבלתי פוסקת בתינוקת החדשה והמוזרה הזאת ובתוך הכאבים שלי והקשיים שלי – סוף סוף הייתי בחוץ. מחוץ לכל זה. הרגשתי שהרמתי את הראש מעל המים ולקחתי אוויר שייתן לי כח להמשיך. ומאותו היום הקפדתי לצאת החוצה. כל יום. אפילו קצת. אפילו בחורף. אפילו לקניון (צריך לכתוב פרק שלם על בילויי עם אבא שלי בבתי
קפה. האיש אוהב מזגן של קניונים, שיהיה לי בריא
בקיצור, רק לצאת קצת מתוך הכאוס שבפנים אל האוויר הפתוח. אני ראיתי עוד אנשים, התינוקות שלי
(כל אחד בנפרד) דווקא אהבו נסיעות, וגם המולת הקניונים גרמה להם עירפול ונימנום. והכי חשוב – נשמתי. לא סתם אומרים שזה חשוב. לנשום.
נסחפתי קצת ואני אחזור שוב לתחילת הדרך, אל השבועות הראשונים שלאחר הלידה.
התינוקת החדשה שהבאנו הביתה התנהגה יפה אבל לא דיברה. מסתבר שזה המצב.
עד סביבות גיל שנה או שנה וחצי צריך לעסוק בהרבה ניחושים ובעיקר צריך לנסות הרבה ניסויים. הפתרון שלי במקרה הזה היה פתרון הקסם- ציצי.
מסתבר שהנקה יכולה לעזור במגוון רחב מאד של אירועים שגרתיים וביזאריים כאחד.
זה עובד ככה:
ילדה בוכה?
ציצי!
שקט...
** המוצר מתאים לשימוש במקרה של רעב, צורך בידיים, עייפות, כאבי בטן של גזים ומגוון רחב של סוגי
בכי שאינני יודעת לפרש.
(אזהרה: עלול לייצר תלות קיצונית בדמות "אמא" ולתסכל את דמות "אבא" בעיתות משבר. ניתן לשלב עם תרופות מסוג "בקבוק", "מוצץ" וגם "חיבוק")
במקרים שבהם הקסם לא עבד והילדה סירבה לינוק או להפסיק לצרוח עברתי לניסוי רב שלבי בסדר הבא:
1. בדיקת חיתול והחלפה לפי הצורך.
2. פתיחת כל שכבות הלבוש לצורך איתור חוט/תפר/פתקית מציקה.
3. אמבטיה. (מה שזה לא יהיה – אמבטיה יכולה להרגיע את זה).
4. טיול בעגלה (אם אי אפשר לעצור את הצרחות, לפחות באוויר הפתוח זה נשמע קצת פחות רועש....)
5. התפרצות בלתי נשלטת של בכי מצדי (היי, אם אי אפשר לנצח אותם...)
עם הזמן למדתי לקרוא את סדר היום שלה והיא בכתה פחות. למדתי להאכיל לפני הבכי, להשכיב לישון לפני הבכי (שאם מפספסים אותו יש עוד הרבה בכי וממש קשה להרדים אותה) וגם לא להתרגש כאשר במשך תקופה מסוימת, בכל ערב, בסביבות חמש וחצי, היא צרחה במשך חצי שעה כאילו תולשים לה את הידיים והרגליים – ושום דבר לא עזר (יש כאלה שקוראים לזה "גזים").
בסוף הכל עובר ומה שלמדתי זה ששום דבר בגיל הזה לא נמשך לנצח. זה תופס לגבי הבכי אבל יעיל בעוד מקרים. אם היה לילה מזעזע – זה לא אמר כלום על הלילה הבא...
לצערי, גם אם היה לילה מצוין – זה לא העיד על
כך שהילדה למדה לישון.
זה בא והלך, בגלים, ועם הזמן התקבעו גם
דפוסים (השכמה בחמש לפנות בוקר למשל...) וכשנדמה שהכל נרגע, שכבר למדתי קצת שוודית
ואני מסתדרת, שהשגרה הטובה שורה במעוננו.... היא התחילה להוציא שיניים והכל התחרבש
מחדש...
בשלב הזה היה לה מזל שכבר חיבבתי אותה :-)
בחיים...)
גם אני חיפשתי חוברת הפעלה פעם. בעצם חיפשתי שתיים: חוברת הפעלה לאמהות וחוברת הפעלה לתינוקות.
ביום השחרור מבית החולים ניסיתי לשחד את האחיות כדי שיבואו איתי הביתה. איזה חוסר אחריות! מי אישר
לתת לי לטפל בעצמי ביצור הקטנטן הזה (קטן יחסית, כן? 4 ק"ג)???
כשהגענו הביתה והתינוקת החדשה נמה לה בשלווה בעריסתה החדשה – אני פרצתי בבכי מר: "בשביל מה היינו צריכים את השטות הזאת?? מה היה לנו רע קודם??" ומשם זה רק החמיר...
אז ילדתי והיה לי רע.
הרגשתי שאני לא מצליחה להסתגל, היה לי קשה להיות עייפה, היה לי קשה עם ההנקה, היה לי קשה.
נקודה.
החיים שלי השתנו לגמרי והעולם בחוץ המשיך להתנהג כרגיל.
קמתי בבוקר (אם יצא שישנתי קצת בלילה) והדבר היחיד שידעתי היה שאני לא יודעת כלום. לא יודעת מה
עושים עם "זה", לא יודעת איך עושים את "זה" ומה שהכי תסכל אותי היה שלא ידעתי איך יראה היום שלי ומתי הוא יגמר. כשהגיע הערב היה לי הכי רע כי ידעתי שהעולם כולו ישן הלילה – ואני שוב אהיה ערה. שוב אשב להניק, שוב אירדם ושוב אתעורר – ומנוחה אמיתית לא תהיה לי...
וזה, בנוסף להורמונים המשתוללים ולברזל הנמוך (לא לשכוח לקחת ברזל מסוף ההיריון ועד אחרי בדיקת הדם של אחרי הלידה...) – יוצר שילוב לא טוב.
למחרת התקשרתי לאבישג – מדריכת הנקה וחברה של חברה. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תבוא. אמרתי (בדמעות) "עכשיו". היא הגיעה אחר הצהריים והדבר הראשון שעשתה היה לשקר לנו במצח נחושה. בעוד שאנחנו היינו בכאוס נפשי ומחשבתי (וכך גם נראה הבית שלנו) אבישג נכנסה ואמרה "וואו! כמה נעים פה" (בפועל היה שם בעיקר הרבה בלאגן). "זה נראה כאילו שאתם ממש יודעים מה אתם עושים!" זה כמובן לא היה נכון. היינו אבודים לחלוטין. אבל אני מודה לה על השקר הזה עד היום כי באמירה הזאת היא הרימה לי את מצב הרוח וגרמה לי לזקוף את הראש ולהתחיל להתמודד כאילו שאני באמת יודעת מה אני עושה.
אחר כך אבישג צפתה בהנקה ונתנה לי עצות טובות והרבה חיזוקים ובסוף לימדה אותי איך לקשור מנשא בד ארוך, הכניסה פנימה את "התינוקת" (נו, הזאתי שבאה איתי הביתה ואני רק חיכיתי שאמא שלה תגיע לאסוף
אותה...) ולקחה אותי לטיול קצר בשכונה. אח! לנשום אוויר של בחוץ אחרי כל הזמן הזה שהייתי "בתוך". בתוך חדר לידה, בתוך מחלקת יולדות בתוך בית החולים, בתוך הבית, בתוך החיתולים וההתעסקות הבלתי פוסקת בתינוקת החדשה והמוזרה הזאת ובתוך הכאבים שלי והקשיים שלי – סוף סוף הייתי בחוץ. מחוץ לכל זה. הרגשתי שהרמתי את הראש מעל המים ולקחתי אוויר שייתן לי כח להמשיך. ומאותו היום הקפדתי לצאת החוצה. כל יום. אפילו קצת. אפילו בחורף. אפילו לקניון (צריך לכתוב פרק שלם על בילויי עם אבא שלי בבתי
קפה. האיש אוהב מזגן של קניונים, שיהיה לי בריא
בקיצור, רק לצאת קצת מתוך הכאוס שבפנים אל האוויר הפתוח. אני ראיתי עוד אנשים, התינוקות שלי
(כל אחד בנפרד) דווקא אהבו נסיעות, וגם המולת הקניונים גרמה להם עירפול ונימנום. והכי חשוב – נשמתי. לא סתם אומרים שזה חשוב. לנשום.
נסחפתי קצת ואני אחזור שוב לתחילת הדרך, אל השבועות הראשונים שלאחר הלידה.
התינוקת החדשה שהבאנו הביתה התנהגה יפה אבל לא דיברה. מסתבר שזה המצב.
עד סביבות גיל שנה או שנה וחצי צריך לעסוק בהרבה ניחושים ובעיקר צריך לנסות הרבה ניסויים. הפתרון שלי במקרה הזה היה פתרון הקסם- ציצי.
מסתבר שהנקה יכולה לעזור במגוון רחב מאד של אירועים שגרתיים וביזאריים כאחד.
זה עובד ככה:
ילדה בוכה?
ציצי!
שקט...
** המוצר מתאים לשימוש במקרה של רעב, צורך בידיים, עייפות, כאבי בטן של גזים ומגוון רחב של סוגי
בכי שאינני יודעת לפרש.
(אזהרה: עלול לייצר תלות קיצונית בדמות "אמא" ולתסכל את דמות "אבא" בעיתות משבר. ניתן לשלב עם תרופות מסוג "בקבוק", "מוצץ" וגם "חיבוק")
במקרים שבהם הקסם לא עבד והילדה סירבה לינוק או להפסיק לצרוח עברתי לניסוי רב שלבי בסדר הבא:
1. בדיקת חיתול והחלפה לפי הצורך.
2. פתיחת כל שכבות הלבוש לצורך איתור חוט/תפר/פתקית מציקה.
3. אמבטיה. (מה שזה לא יהיה – אמבטיה יכולה להרגיע את זה).
4. טיול בעגלה (אם אי אפשר לעצור את הצרחות, לפחות באוויר הפתוח זה נשמע קצת פחות רועש....)
5. התפרצות בלתי נשלטת של בכי מצדי (היי, אם אי אפשר לנצח אותם...)
עם הזמן למדתי לקרוא את סדר היום שלה והיא בכתה פחות. למדתי להאכיל לפני הבכי, להשכיב לישון לפני הבכי (שאם מפספסים אותו יש עוד הרבה בכי וממש קשה להרדים אותה) וגם לא להתרגש כאשר במשך תקופה מסוימת, בכל ערב, בסביבות חמש וחצי, היא צרחה במשך חצי שעה כאילו תולשים לה את הידיים והרגליים – ושום דבר לא עזר (יש כאלה שקוראים לזה "גזים").
בסוף הכל עובר ומה שלמדתי זה ששום דבר בגיל הזה לא נמשך לנצח. זה תופס לגבי הבכי אבל יעיל בעוד מקרים. אם היה לילה מזעזע – זה לא אמר כלום על הלילה הבא...
לצערי, גם אם היה לילה מצוין – זה לא העיד על
כך שהילדה למדה לישון.
זה בא והלך, בגלים, ועם הזמן התקבעו גם
דפוסים (השכמה בחמש לפנות בוקר למשל...) וכשנדמה שהכל נרגע, שכבר למדתי קצת שוודית
ואני מסתדרת, שהשגרה הטובה שורה במעוננו.... היא התחילה להוציא שיניים והכל התחרבש
מחדש...
בשלב הזה היה לה מזל שכבר חיבבתי אותה :-)
